הבית היהודי השלם

הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א

נושא אשה שנייה בדורנו

סקר

הייתם רוצים עוד אישה?

הצגת תוצאות

Loading ... Loading ...

תוצאות הסקר!

למעלה מ 60% מקרב הגברים ו 35% מקרב הנשים בעד

הכי נצפים היום

שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן טו

פורסם ב: יום שלישי 19 פברואר ,2013
שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן טו
שאלתני הואיל ואתא לידן דין פילגש. שנזכר בתשובתי דלעיל. לברר לך אם הוא איסור מוחלט. כדעת הר"מ. ובקשת לדעת גם באור הפילגש. איך ומהו.
תשובה אשיבך מלין על אחרון ראשון. גרסינן בפכ"ג דן. מאי נשים ומאי פלגשים. אר"י א"ר נשים בכתוב' ובקידושין. פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין. ואיתא תו התם דגזרו על יחוד דפנויה.{C} כתבתי שם בחי"ג דפילגש ודאי אינה בכלל איסור זה. כי מלבד שמצינו בכתוב גם אחר מעשה דתמר. מלכים ובני אדם גדולים שלקחו להם פילגשים. ובגמרא דפ"ק דיומא אשכחן אמוראי דמכרזי מאן הויא ליומא, ומסיק תלמודא יחודי הוו מייחדי להו ואע"ג דפילגש דין פנויה יש לה. מאחר שהיא בלי קידושין. מ"מ אסורה לאדם אחר. כל זמן שהיא מיוחדת לזה. משום איסור קדשה שהוא מן התור'. וגם משום הבחנה בין זרע לזרע. דמשו"ה אפילו שלחה הראשון מביתו. צריכה להמתין ג"ח =ג' חדשים= עד שתנשא לאחר או שתתייחד לזולתו הילכך ודאי לא גזרו על יחוד פנויה. אלא כשאינה מיוחדת לאיש. שלא תהיינה בנות ישראל הפקר כקדשות. וכמעש' אמנון ותמר. משא"כ הלוקח לו פילגש מיוחדת היא לו.

 

וצריך לומר שאין בפילגש לא משום הפוחת לבתול' כו'. שאינה אלא בעילת זנות, משום דכיון דנושא' לאשה על דעת חכמים היא נשואה לו והם שהפקיעו ועשו אותן בעילות בעילות זנות אם אינו עושה כתקנתן ע"י קידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש גם אין בפילגש משו' כלה בלא ברכה אסור' לבעל' כנדה דמשו"ה תקנו ג"כ בברכות אירוסין ואסר לנו את הארוסות נמי מה"ט וכל זה לא שייך אלא בלוקח אשה גמורה שזוכה בה בארבע' דברים. וכן היא זוכה בו בדברים עשרה. לפיכך צריך לכנסה כתקנת חכמים בחו"ק =בחופה וקידושין= משא"כ בפילגש (שאינה אלא פלג אשה, כנוטריקון שלה) לא גזרו בה גזרות הללו מאחר שאינה אצלו בכתוב' וקידושין רק מיוחדת אליו לזמן קצוב ובשכר ידוע כפי התנאי שביניהם כך נ"ל.

 

אבל דינה כפנויה לכל דבר. (אבל לאחרים אסורה בלאו) וכל זה במכניס' עמו במקומו. אמנם בנושא או מייחד שלא במקומו. אמרינן פ"ק דיומא רב כדמקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא כו'. ופרכינן עלה ומסקינן אב"א יחודי הוו מייחדי להו כו'. וכתבתי שם בחי"ג מכאן ג"כ ראיה דפילגש שריא אף להדיוט דהא פשיטא לא הוו כתבי לה כתובה משום חד יומא אלא בתורת פילגש לקחוה דאין להם כתובה ואין בה משום דאסור להשהות אשתו בלא כתובה. דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' והיינו דווקא בנשאת לשם אשה גמורה בכתוב', ומאחר שעל מנת כן נשאת לו אסור לשנותה שלא מדעתה, משא"כ בפלגש שעל דעת כן נשאת. סברה וקבלה כ"ש כה"ג דמכרזי רבנן ליומא דלמיפק למחר קיימא. דלית בה משום ל"ת על רעך וגו'. עי"ל באלמנ' דווקא הוא דשרי כה"ג (אי איתא דהוו נסבי לה בכו"ק =בכתובה וקידושין=) כיון דכתובת' אינה אלא מדרבנן אליבא דכ"ע. ואע"ג דתקנו לה כתובה מ"מ כה"ג דלאפוק' קיימא ודאי לא תקנו אפילו בקדושין וכ"ש אי בלא קדושי' יחדוה להם כפילגש דפשיטא לא חלה גזרת חכמים דכתוב' על פילגש ושמא פילגש של קדמונים ג"כ בתולה לא לקחו (אך בפלגש דגבעה לא משמע הכי קצת) וכן נראה מהכתוב במגלת אסתר דמשנבעלה נעשית מכלל פילגשים.

 

איברא הרמ"א /הר"מ/ כתב בחבורו. שלא הותר' הפילגש אלא למלך. לא להדיוט ולא נודע מניין לו חדוש דין זה שנרא' מתנגד למה שמפורש במקרא, ולא מצינו לו סמך בתלמוד ולא חבר בפוסקים וכדומה לי שסמך לו ז"ל על מ"ש בשינויא קמא רבנן קלא אית להו ומאן מלכי רבנן, הא לאינשי דעלמא דהיינו הדיוטות דל"ל קלא. לא שריא וכן המוזכרים במקרא נושאי פילגשים אנשים גדולים הוו דקלא אית להו, ומסקינן יחודי הוו מייחדי כו' אבל לא באו עליה. אפילו רבנן נמי לא. ואי מהא ליכא הוכח' דהא הכא לא איירי אלא בדמקלעו לאתרא דלא אתרייהו, ומשום ההיא דראב"י דומלאה הארץ זמה נגעו בה, מאי דלא שייך במייחד לו פילגש במקומו, דידיע קלא אית לה בכל גוונא בודאי, ולא שייכא גזרה דשמא ישא אח את אחותו ואב את בתו. והנה בחפשי באמתחות ספרי מצאתי בתשובות להרמב"ן (סרפ"ד) שהשיג על הר"מ בזה והשיב לשואליו עד"ז ז"ל לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות אלא ממדרשו של ראב"י כו' ועז"כ ומלאה הארץ זמה אבל כשנכנסה בביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו, ומותרת שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאין אותן. וא"ת שהשופט כמלך כו' והוא ידוע נתתה דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם. והנה אע"פ שהוא תנא דמסייע לי וכיוונתי לדעתו הרחבה כמש"ל אלא שלא הונח לנו במ"ש שהרי דוד נשא אותה כי מדוד המע"ה =המלך עליו השלום= ומשופטי ישראל אין ראיה כי הם קדמו לגזרה דיחוד פנויה שלא נתחדש' אלא לאחר מעשה תמר ונסיב לפילגשים מקמי הכי. וכיון שהותרה הותרה ואינה בכלל הגזרה (דאפילו באיסור תורה אמרינן הכי כבעיא דאיברי נחירה שהכניסו לארץ ישראל (חולין יז"א /יז ע"א/) והתם דאיסורא דאורייתא הוא סלקא בתיקו אפ"ה לא אפשיטא לחומרא, אבל בגזרה חדשה של דבריהם. ודאי לא חלה על שלפניה אלא הואיל והותרה הותרה דוק ותשכח טובא). אלא הי' לו להביא ראיה מבן בנו רחבעם. אבל גם בזאת עדיין לא נסתלק כל הרהור ספק שיש למפקפק שיאמר (מלבד דעת הסובר שלמלך מותרת לעולם) מאן לימא לן דשפיר עבדי. וכבר אמרו בכיוצא בו אפילו על דוד המע"ה, אין למדין מן התקוע. כמ"ש בירו' על רכיבת הפרדה, איברא הו"ל לסיועי מאמוראי כנז"ל. ומ"ש נתת דברים לשיעורין להתיר לבעלי השם, פליאה נשגבה היא אוצר בלום לתורה כרמב"ן, יעלם ממנו מ"ש בגמרא. רבנן קלא אית להו. הא בהדיא דנתנו דבריהם לשיעורין בדבר זה. מ"מ שמחתי לראות דבר מזלא אנא בהך. דמתאמרא משמא דגברא רבה כוותי, עש"ב שהחליט הדבר להיתר גמור, וכ' עוד שם שמא תאמר מה"ת מותרת. ומדבריהם הוא דגזור, באיזה מקום הוזכרה גזרה זו בתלמוד איזה ב"ד נמנו, ובאיזה זמן נשנית משנה זו עכ"ד. וצריך לידע מש"ע שם ז"ל הא אילו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהא קנויה לו ולא אסורה על אחרים. הרשות בידו. לא יטעה אדם בכוונתו, כאילו ירצה לומר שהיא מותרת לכל אדם, עודנה פילגשו חס לייחס דעה כזו לרב ז"ל כי בודאי אסורה לכל אדם כל זמן שהיא מיוחדת לו, ואם מפקרת עצמה הרי זו קדשה ודאי אלא כוונתו רצויה באמרו שלא תהא אסורה על אחרים לומר כשמוציא' מביתו, שאינה צריכה גט פטורין. כמקודשת שיוצאה בגט, ואם לא נתגרש' כדת עדיין אשת איש היא כמו שהיתה, אע"פ ששלחה מביתו אבל זו משהפקיע' מן היחוד שלו פקע איסורה, ויכולה להיות לאיש אחר לפלגש או לאשה בדבור בלבד. ובמעשה השלוחין מביתו ומאסו משכבה עוד חזרה להיות פנויה גמורה אחר שלשה חדשים. והנה בכל מ"ש שם ת"ל כיוונתי לדעתו הרחב' אלא שעדיין לא יצאנו י"ח הרמב"ם. ומ"ש הרמב"ן שם שגם דברי הרמב"ם אינם לאסור פלגש להדיוט ושגם בהל' מלכים לא הזכיר כלל שהוא התר מיוחד למלך, זהו דבר תמוה, שהרי בפירוש התירה למלך ואסרה להדיוט, אולי הי' לו ז"ל נוסחא אחרת בחבורו של הר"מ. אולם דין זה שחדש משה מדעתו, באמת נראה כדברי נביאות כי אם כדבריו היכן מצינו כיוצא בה, שהותר איסור לאו למלך (מלבד שלא נתפרש איסור זה אדרב' פרסם הכתוב התרו) אבל ההפך מצינו חומר במלך מבהדיוט בפרט זה מן התור' שהמלך מוזהר בלא ירבה לו נשים, משא"כ בהדיוט, שנושא כמה נשים שירצה (בדאפשר ליה בספוקייהו, ולת"ח עצה טובה אתבוהו, דלא לנסיב טפי מארבע) בלי מונע (וכן שאר אזהרות דלא ירבה ליתניהו אלא במלך לחוד). אכן בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מהל' אישות המלצתי בעדו ויישבתי דעתו על נכון וזה לשון הר"מ, לפיכך הבא על אשה לשם זנות בלא קידושין, לוקה, לפי שבעל קדשה, ובהשגות כתב עליו אין קדשה אלא המופקרת לכל אדם כו', וכתבתי על זה, לפי הנרא' אלי אין מחלוקת בין הר"מ והר"א בדבר זה כי גם הר"מ סובר כך שאין קדשה אלא מופקרת ועיין ספ"ב דהל' נערה בתולה אבל לפמ"ש הה"מ בשם ההשגות, יש בהן תוספת דברים שהקש' עליו אם כדבריו מפותה איך משלם עליה ממון, וזו אמנם אינה קושיא לפי מ"ש דקדש' אינה אלא במזומנת למשכב כל אדם, וכמו שבאר היטב ספ"ב דנער' שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות כשארע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו מצוי, אבל אם הניח בתו הבתול' מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתמלא הארץ זמה כו', והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקין הבועל והנבעלת הרי שפתיו ברור מללו כדברי הר"א, וכבר נשמר הר"מ מטענה הנ"ל כי המפות' אינה מזומנת ולא מופקרת, שהרי הוצרך לפתותה או לענותה אלא שהר"א ז"ל לא ירד לסוף דר"מ ואשתמיטיה /ואישתמיטתיה/ מ"ש בהל' נערה הילכך הר"א בכאן אינו אלא פרושי קמפרש דעת הר"מ באמת ולדינא ליכא בינייהו בענין קדשה, אבל לענין הפילגש לכאורה טובא איכא בינייהו, דהא הר"מ אסרה לגמרי להדיוט ולהר"א ודאי משרי שריא לכל אדם המיוחדת לאיש אחד וצריכין אנו על כרחנו לומר שיש הפרש ביניהם בבאור שם פילגש שלדעת הר"מ סתמא אינה יכולה להיות מיוחדת לאיש הדיוטי אלא כיון שהיא אצלו בלי כו"ק =כתובה וקידושין=. הרי היא כמופקרת. אע"פ שמייחד' לו כלא מיוחדת היא חשוב'. דכי היכי דאפקר' נפשה לגבי דידיה. אפקר' נפשה גבי אחריני נמי. ויש לו סמך קצת לתלות בו ס"פ אלמנ' דוק. גם דרש מקרא שכתוב באמה העבריה לאמה. שהמכוון התכליתי הוא לתשמיש כמו שפרש' תורה בסוף הענין אשר לא יעדה וגו'. ולכן אינה נמכרת אלא למי שיש לו בה קידושין. ואם לבנו ייעדנ'. מכלל שהוא עיקר המבוקש במכירת הבת והיעוד באופן זה דוקא הוא שהותר ולא התיר' מכירה למשכב דודים. אפי' לאיש אחד כמו שבאר דעתו ז"ל ברפ"ד מהל' מלכים שעל זו סמך בדין זה שאין שם התר להדיוט אלא בקדושי יעוד. מאחר שלא גלתה תורה מכירה לתשמיש איש מיוחד וקדריש נמי הר"מ טעמא דקרא. דהיינו משום דגורם ומלא' הארץ זמה כדגלי דעתיה בפ"ב דנער' כנ"ל. ומטעמא דפרישית. דבהדיוט אין אפוטרופוס לפילגש, ולכן אסור' להדיוט לעולם משום קדשה. אבל למלך מותרת, משום שהיא נשמרת אצלו ודאי. שאין אחר רשאי לבוא עליה, ומתחייב בנפשו (מלבד שהיא שמור' גם ע"י סריסים. כנרא' מן המקראות. בדבר המלך עם הפילגשים אלא) שגם אסור' היא פילגשו של מלך על כל אדם לא לבד בחייו ואפי' שלחה לנפש' אלא אף אחר מותו אין לה התר. לפי שאין משתמשין בשרביטו. ואינה מותרת לאחר מיתה אלא למלך חברו. זוהי כוונת ר"מ ודעתו הטוב' והישר' בענין זה שלא עמדו בסודו גדולים חקרי לב תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי. דמתריצנא לשמעתיה שפיר, והשתא דאתינן להכי משופטי ישראל נמי לא תקשי עליה שכמלך הם חשובין. ורבנן נמי מלכי נינהו כמש"ל. וכלי שנשתמש בו קודש. אסור להשתמש בו חול. וכן מצינו דוגמא במסכת שמחות (פ"ג) בני חכמים כבני מלכים זוהי דעת רמב"ם מנטיית שכלו וסברתו. אולם ראב"ד לא כן ידמה אלא כיון שהותר' פילגש סתם לכל אדם הותר'. מאחר שלא מצאנו גלוי בתור' לאיסור זה אלא סתמו כפירושו היתר מוחלט לכל ויפה היא משתמרת גם בהדיוט אם מייחד' לו בביתו. וכענין שפירש הר"א בהשג' וטרח לבאר לנו שם פילגש שעומדת לפרקים למשגל ומשמשת גם את הבית. וממכירת הבת ליעוד אין ראיה. שאע"פ שלא התיר' התור' לאב המכיר' הגמור' אלא כדי שתבוא לכלל יעוד, להיות לאדון או לבנו לאשה. מ"מ אינה חובה מוחלטת. שהרי יוצאה בדרכים אחרים ג"כ. וגם אמה העברייה אפשר שמכירת' כמו כן היא מיד למשגל עם עבדות המלאכות. והיא באמת פילגש ממש בתחל' (כמדת הר"א) ואם תמצא חן בעיניו יקחנה לאשה או לבנו (שאע"פ שהיתה פילגש אביו מותר בה לקחת' לאשה (רק לדר"י אסורה לבנו) לפי שהפילגש אין בה כו"ק. ואחרי צאתה מאדוניה. הרי היא פנויה כשהית'. וראויה גם לקרוביו) ולא אסרה תורה כלל גם לאב למכר' למשכב איש מיוחד. כ"ש היא עצמה. שתוכל להיות נשכרת לאדם אחד על זמן לפילגש. ואין לנו לבדות איסור מדעתנו. אחר זה עיינתי בכ"מ. ורצה להתנצל בעד הר"מ דפלגשי הקדמונים היו אמה עבריה אחר יעוד. במ"כ הרב לפום חורפא שבשתא כי אחר יעוד אינה פילגש אלא היא ככל הנשים א"א =אשת איש= גמורה היא כמש"ה. אבל באמת כ"ה דעתי באמה שהיא פלגש ודאי קודם יעוד וכנ"ל וסייעתא לראב"ד. שוב ראיתי בתשובות הרדב"ז (ראשונות סרכ"ה) שנשאל ע"ד הפילגש. ומצאתי לו ז"ל ג"כ כדברי בדעת ר"מ לחלק בין בא עליה דרך מקרה או מייחד' לו. אבל רחוק' דרכי מדרכו ז"ל במ"ש שגם בבועל דרך מקרה. אע"פ שאינה מופקרת קדשה היא זה לא עלה ע"ד. גם מה שבדה מלבו גזרה חדשה, בטעם הדבר שאסר הר"מ הפילגש להדיוט, שגזרו חכמים מחמת שבושה לטבול להדיוט, ולא למלך ולנשיא איני נסכם עמו. ומי ישמע לו לדבר הזה, שאין בו טעם וריח לחילוק זה ולא ראיה ומנין.
ומש"ע שם להתנצל בעד הר"מ. ואמר שקרוב הוא לומר שבכלל גזרת יחוד דפנויה היא. כבר כתבנו מזה למעל' בראשית דברינו אלה ודחינוה כראוי. ואם לכאור' כך הי' עולה עה"ד =על הדעת= איברא לכי מעיינינן בה ליתא לגמרי ומחינן לה אמוחא בכמה עוכלי כי יחוד דפנויה דעלמא. ודאי היא גדר וסייג לתור' מתרי טעמי אי משום דלא לגע באסור. אי משום איסור נדה דחמיר. וכיון שאינה מיוחדת לו. ודאי לא טבלה בשעה שמתייחד עמה באקראי. ותופס בה פתאום כאש בנעורת. שאין פנאי לטבול. ואב"א משום לתא דקדש' גזרו בה. שאע"פ שבפ"א בדרך מקרה אינה נעשית קדשה. כ"ש ע"י פיתוי בלבד בלתי הכנה כמש"ל. חשו חז"ל מתוך שזה בא עליה עכשיו. בשעה אחרת נשמעת לאחר, שכבר טעמה טעמא דאיסורא ולחם סתרים ינעם סופה נעשית זונה גמורה והבא עליה חייב משום ביאת קדשה של תורה. משא"כ בפילגש שהיא מיוחדת לאיש ומשומרת לו לא נאסר בה היחוד מעולם, כמו שלא נאסר עם האשה המוחלטת אין חלוק בין זו לזו. מאחר ששתיהן מותרות לו. ואין בזו משום בושה יותר מזו לפי דין תורה הפשוט (ושמא דייק הרב מ"ש באותה שעה גזרו על היחוד ועל הפנויה. תרתי וקמפרש יחוד בא"א. ועל הפנויה ד"א הוא. ר"ל ועל ביאת הפנויה גזרו ג"כ באותה שעה. ומשמע ליה דפילגש בכלל פנויה. ואע"ג דהות שריא עד ההיא שעתא. מאותו מעשה ואילך אסרוה להדיוט. אבל באמת פילגש אינה בכלל פנויה לגמרי, וקרוב' להיות חשובה אשה כמש"ל כ"פ. וביאת הפנויה אמנם נאסר' בב"ד של שם. כדאיתא פאמ"ע אלא הא דגזרו על היחוד ועל הפנויה, תרי מילי דיחוד נינהו. היינו יחוד דא"א ויחוד דפנויה, כדמפרש רש"י והיינו דדחקיה) ואין לנו לחדש גזרה דבושה לטבול. א"כ ח"ו אתה מוציא לעז על צדיקים ראשונים לא זו בלבד על הכתובים במקרא הנקובים בשמות. שנשאו פילגשים (וגם בעל פילגש דגבע' מכללם. דאע"ג דודאי הדיוט הוה לא אפי' מגדולי ישראל המפורסמים. אפ"ה אדם קל נמי לא הוה. מדאפליגו ברקיעא על ענין זנות פילגשו. וקנאו כל ישראל על הנעש' עמה לא לבד מחמת מעשה הרציח' אלא העקר הי' על ענין הזמה שעל ידיה מתה הענייה. וכאשר נתכוין בעלה להגדיל האשמ' באמרו כפל לשון כי עשו זמה ונבל' בישראל. רמז בזמה תחל' על הנאוף עמה, ונבלה שעשאוה גם קדשה ע"י רבוי הבועלים. שע"י כך מתה. ומכאן נלמוד ג"כ. שהפילגש אסורה. לאחר כל זמן שהיא עם המיוחד לה וע"על. עכ"פ נרא' ברור שמנהג פשוט הי' בישראל. לקחת אדם פילגש. ההדיוט כמלך ולא עוד אלא שלהדיוט אין קצבה נושא רבות כחפצו. ולמלך לא הותרו נשים ופלגשים אלא י"ח בלבד) עותה גזרה מבודה זו אלא גם על חכמי התלמוד הגדולים. דהוו מייחדי להו ליומא. בודאי בלי כו"ק כדאמרן ולית בה ספיקא. ומ"ש עוד שם. וז"ל והוי יודע שאפי' הרמב"ן המתיר אם הי' בזמנינו זה שהם פרוצים בשפחות ובביאות האסורות הי' גם הוא אוסרה. תדע שכתב באותה תשוב'. ואתה רבינו כו'. במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההתר. יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן ע"כ. וזה התוספת שהעתיק רדב"ז בשם תשובת רמב"ן לאסור הפילגש משום גדר וסייג אשר לא שמענו עד כה. ונרא' דאזיל בתר אפכא. אדרב' מהך טעמא לשרי להו מר כי היכי דלא ליתו לידי איסורא רבה וכרת דאורייתא, דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו. אז לא יהו להוטים כל כך אחר האסורות. והא דכוותה אשכחן דשרו רבנן אפילו איסורי דרבנן (אע"ג דחמורים ד"ס) כי היכי דלא לגעו באיסורי דאורייתא. ולא עוד אלא זמנין אמרו דניחא ליה אפילו לחבר למעבד איסורא זוטא משום דלא לעבד אחרינא איסורא רבה. וגם בענין כזה מצאנו כך ממשנ' שלמה שבידינו מי שחציו עבד כו'. כופין א"ר =את רבו= ועושהו ב"ח =בן חורין= אע"ג דקעבר בעשה עלח"ש שם, עוד שם בגמרא (לח"ב) מעשה באשה חציה שפחה כו'. כפו רבה ועשה אותה ב"ח, משום דמנהג הפקר נהגו בה כו'. ולא דמי למ"ש רב בקעה מצא וגדר בה היינו במידי דטעותא, ובאתרא דשמעי לגזרה דרבנן ופרשי מאיסורא משא"כ היכא דלא שמעינן ופרצי אפי' בדאורייתא, בכה"ג אמרינן מוטב יהו שוגגין כו' כ"ש במילתא דהיתרא ואית בה תקנתא דע"י כך שבקי איסורא, שאפילו הי' עולה עה"ד שיש בה איזה מיחוש איסור כדר"מ, הי' ראוי להתירו עכשיו מפני התקל' הגדול' שיש במניעת הפילגש, א"כ הדבר הפוך, החומרא וההתר, הוא סייג לתורה, וכמו שלמדה תורה עצמה שעשתה סייג לדבריה, והתירה יפ"ת =יפת תאר=, משום מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות כו' כן הדבר בזה לפי מה שהעיד הרב הנ"ל שפרוצים בעריות, וכן הוא בודאי גם בזמננו ובכל המקומות מחמת שנעלו דלת ההתר בפניהם, שאילו הית' פילגש מפורסמת להתר בודאי לא היו נכשלים בחמורות, לפיכך הי' נרא' בעיני שיש לדרוש ברבים מותר אדם בפלגש כדדרש רבא במחוזא גר מותר בכהנת אע"פ שלא היו שום תיקון בכך. כ"ש בזה שיש בו משום תקנת הדור אפי' היו בה ציור מאיזה סרך איסור (קרי בה עברה לשמה כ"ש שאינו באמת) כדי להצילן מעבירות חמורות בכל יום. ובודאי היו מסתלקות מכשולות גדולות ע"י כך. ולא יתגרו בא"א =באשת איש= ובנדה וקדשה ובבנות אל נכר. ולא לידי ש"ז =שכבת זרע= לבטלה ומדוע נפריז על המד' בלי סבה. להניח התקלות המצויות ונמשכות מחומרא שאין לה על מה לסמוך וכי לא די מה שאסר' תור' ולא על זו אמרו הלעיטהו לרשע וימות. אלא עביד ליה מילתא דליחי בה ולא לדחות אחר הנופל.
ומש"ע מן הרשב"א שהתיר הפילגש ע"י קידושין. ודאי גרסא מוטעת היא לאומרים. פילגש בקידושין. שאין לה קיום כלל. גם הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן ורש"י ותו' דגטין כל המפרשים שוין בכך. רק הרמב"ן בפירוש התור' עה"פ ולבני הפילגשים חשד לרש"י בחנם והשיגו בזה על לא דבר. כי הלא כך הוא לשון רש"י שם נשים בכתובה פילגשים בלא כתוב'. כסבור הרמב"ן מדנסיב כתובה גרידא מכלל דקידושין אית בהו. וליתא אלא קידושין לא אצטריכא ליה כיון דקודם מתן תור' משתעי קרא התם. ובהדיא אמרינן (גבי אברהם) בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. כ"ש קידושין דלא שייכי בהו לגמרי אע"ג דאמרינן קיים א"א כה"ת =אברהם אבינו כל התורה= כאינו מצווה ועושה. מ"מ לאו קידושין נינהו כדמוכח מהתם וק"ל. וזה ברור בדעת רש"י דלא נקיט אלא מאי דצריך בענינא. ומ"ש רדב"ז עוד. גם מדברי הראב"ד נרא' שהפילגש אסורה. מדקאמר אבל המתיחדת כו'. אין בה לא מלקות ולא איסור לאו. והיא הפילגש הכתוב' משמע הא איסורא איכא. לא משמע מידי. אדרבה מדסיים בה והיא הפילגש הכתוב' מוכח בהדיא דלא אפשר להיות בה שום נדנוד איסור אחר שלקחוה גדולי ישראל. ולהכי אכפל וטרח בהך סיומא. לא בכדי אטפל כנודע מהר"א ז"ל שאינו מוציא מפי קולמוסו דבר לבטלה. אלה /אלא/ הוא סיוע למה שהקדים כאומר והראי' פילגש וק"ל.
ומש"ע מדברי ה"ה. באמת דבריו תמוהים הם משני צדדים. האחד שחושב בעילות הפילגש זנות. מי האומר כן. ונפל ברברבתא להוציא לעז על צדיקים קדמונים. (והנה מכיר בן מנשה. הגדול שבבניו הוא הי' מפילגשו הארמיה). והשני שאמר שלא היו סומכין על חזקה באיסור דרבנן דכולהו אינשי לא זהירי בה. שרי ליה מריה. אחזוקי לאינשי ברשיעי לא מחזקינן מי שאינו חושש לד"ס =לדברי סופרים=. מין ואפיקורוס הוא. הנואפים אינן חוששין גם לא לאיסורי תורה אנן בנושא אשה ע"ד חכמים כדת משה וישראל עסקינן. בהכי ודאי אוקמינן אחזק' דאינו עושה בעילתו זנות. לא זנות של תור' ולא של חכמים. והה"מ במ"כ לא עמד בכאן על דעת הר"מ כמש"ל. וייחס לו ג"כ דברים שלא אמרם מעולם כאילו הי' גורס פילגשים בקידושין כו'. ולא ראה דבריו בהל' מלכים. גם ראב"ד בהשגות גרסתו הית' בלא קדושין. וזה גם שלא כמ"ש רדב"ז שתולה גרסא המוטעת בראב"ד. אבל מה שהקש' רדב"ז שם למד"ג פלגשים בקדושי' כו'. איך יעץ אחיתופל וישראל שיבוא אבשלום על פלגשי אביו כו'. והסכימו כו'. תמה אני על תמיהתו מי שהתיר להרוג מלך. משיח אלהי יעקב. בשגם הוא אביו יחוש לבעילת פילגשי אביו אפילו יהיו בקידושין. מה גם שחשבוהו כמת אחר שהוחלט אצלם לבן מות. ונגמר דינו להריג' העומד ליהרג כהרוג דמי (בעיני אלה המוכשלים בעצת אחיתופל שהוא מאותם שא"ל חלק. אמרו אלקים עזבו רדפוהו ותפשוהו כי אין מציל דמים אין לו לפ"ד) לכן מצד זה אין הוכח' לגרסא כלל. וא"צ לדחוק בישוב תמיהתו. אבל מש"ע שם לפי גרסא האמתית דפלגשים בלא קידושין דמשו"ה היו מותרות לאבשלום כו'. והראי' שפילגש מלך מותרת למלך אחר. מאבישג. תמיהי טובא איכא הכא. דאע"ג דזה אמת שמותרת למלך אחר. דווקא לאחר מותו. או לאחר שהוציאה מביתו אבל לא בעודה פילגשו שלא יהא כח מלך פחות בזה משל הדיוט. דפילגשו אסור' ודאי ד"ת לאחר. כל זמן שהיא אצלו וכמש"ל. א"כ רפא שבר על נקלה. ועוד תמה על עצמך. אם היו מותרות לאבשלום גם בהיותן עוד פלגשי אביו א"כ מה זו הית' עצת אחיתופל. באמרו ושמע ישראל כי נבאשת את אביך. ומה החרד' הזאת שתעלה באשו של אבשלום. אם מותרות הנה לו (ומה שכתוב ואיש ואביו ילכו אל הנער' למען חלל את ש"ק =שם קדשי=. כבר פירשו רש"י אל הנער' המאורש'. ונימוק עמו) אלא ודאי אסורות היו לאיש אחר. ואפילו לא היו של אביו. ואף רק של הדיוט אסורות הן לשוק בלאו כמש"ל. אלא מפני שבמעשה זה הרא' שחושב לאביו כמת ועבר ובטל מן העולם. כמוהו כאין איש מיוחד להנה. ולכן לא ייראו פן יחזור ויכנע לאביו וישיב גמול המורדים שהשיאו לבגוד באביו בראשם.
ותו מאי ראיה מייתי מאבישג. והיא לא פילגש הית' כי המלך לא ידעה והא אמרה ליה ננסבן. וא"ל אסירת לי. לכן לא הי' דינה אלא כשרביטו של מלך. ושנה בשבוש זה שם שכתב עוד קשה לאותה גרסא. איך שאל אדוניה את אבישג וה"ה א"א. ושלש בדבר באמרו אבל באמת פלגש הית'. מי זה אמר ותהי. עוד כתב שם. ולמד"ג קידושין כו' אסור' הית' לאדוניה. גם זו מן הטעות. כי א"כ גם לשלמה הית' אסור'. והלא בפירוש אמרו ומותרת לשלמה. ואיך נעלמו ממנו דברי הגמרא עם היותם בין עיניו. ואין לסייע הגורס פלגש בקדושין. מדכתיב ואליהן לא בא ותהיינה צרורות. ואי איתא דבלא קידושין מ"ט פירש מהן. ועשאן אלמנות חיות בחנם. שכבר אמרו בירו' שני תירוצים על זה והביאן הרד"ק ומשם מוכרח ג"כ כדברי הגרסא האמתית. שאין בה קידושין וק"ל. ובכן אין הכרח למ"ש תו' בפ"ק דגטין גבי פילגש בגבעה שהקשו דילמא זנות ממש הואי. ותרצו מדרצה להחזירה. ואפילו פילגשים לא הי' דרכם להחזיר אחר זנותם. כדכתיב ותהיינה צרורות. איברא אי מהא לאו מילתא היא לפום מאי דאמרו בירו'. אי משום חומרא בעלמא עשה דוד זאת. וגדר כנגד יצ"ר אי נמי משום איסורא. ודווקא למלך נאסר' פילגשו שזנת' תחתיו באונס. והיינו משום דאין משתמשין בשרביטו. וכיון שכן אין מזה ראיה כלל להדיוט. ותדע על כרחך כך הוא דאל"ה מהיכא תיתי למיסרינהו אטו מי חמירי מא"א שנאנסה דמותרת לבעלה ישראל. ק"ו לפילגשים דבלא קידושין נינהו. כדברי תו' עצמן אלא ודאי טעמא אחרינא הוה התם במעשה דאבשלום וכנ"ל. ולכאור' איכא לסיועי למד"ג פילגשים בקידושין. מהא דאמרינן פב"ב. מוצל אותו צדיק מעון אפשר עתיד זרעו כו' לומר ארור שוכב עם א"א. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ועמש"ש להלן. אך האמת הוא דזנות בפילגש נמי אסור כו'. הילכך אי איתא דזנות ממש ברצון הוה בפילגש דגבע'. הא ודאי אתעביד בה איסורא. ולהדיוט נמי מתסרא משום קדשה. כדפרישנא לעיל טובא. ואמנם זה שנדחק רדב"ז להוכיח היתר פלגש מלך למלך חברו לא הי' צריך לכך ללמדו מדבר שאינו ענין לו. אבל מקרא מלא הוא בידינו. ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך. ואם נשיו של מלך אדוניו מותרות לו. פילגשיו לא כל שכן. והנה רדב"ז בסיום תשובתו הלזו העלה בידו כלל שאין מותרת לשום אדם בזה"ז. אלא ע"י חופ' וקידושין וכתוב'. זהו הנרא' לדעתו ז"ל שדן ביחידי דין זה.
אמנם ודאי לא נאסר על פי הסכמת חכמי דורו בכלל. דאם איתא לא הוה משתמיט מלאודועי מאן נינהו רבנן דפקיע שמייהו דאסכימו על ידיה לבטל דעת גדולים קדמונים בחכמ' ובמנין. כראב"ד ורמב"ן (ורשב"א מכללם. עכ"פ בהתרת פילגש אע"פ שחלוק הוא בענינה כפי עדותו של רדב"ז) שכולם הסכימו על התר' בפשיטות ועם שראו דברי רמב"ם ז"ל לא חשו לו כלל מאחר שלא נודע טעמו ונימוקו שעמו בדבר זה. שמתנגד למקרא לגמרי (ואף למה שהסברנו לו פנים אינו אלא משום חששה) גם כל פוסקי הלכות בכלל שתקו מאיסור זה. ושתיקתם כהודא' והורא' להתרא. ואף לפ"ד האוסרים אינה אלא גזר' חדש' מבודה מלבם שאין לו עיקר ויסוד. לכן נ"ל שאין להשגיח בהסכמת רדב"ז החפשית. וכנרא' שכל עיקר סמיכתו על תשובת הרא"ש שהביא בידו על נדון פנוי' המשמשת בבית ראובן ויצא עליה קלא דל"פ =דלא פסיק= שמתייחד עמה. שהשיב הרב למ"ב ב"מ דיכולין למחות אלא ב"ד כופין כי ידוע שבושה לטבול כו'. וכתב רדב"ז על זה ואם הפילגש מותרת אמאי כופין להוציא. ה"ה משמשת בביתו ומיוחדת לו כו' במ"כ דברים של מה בכך הם. דברי הרא"ש ודאי טובים ונכוחים בזה מאחר שלא הית' מיוחדת לו לתשמיש לגמרי כי רק לשרת את הבית נשכרת והוא מזנה עמה. פשיטא אין זו פילגש אלא מופקרת ואסור' עליו משום קדשה ודאי דכי היכי דאפקרא נפשה לגביה כו'. והיא זמה כפולה ומכופלת כעבות העגל' דאין שם פלגש עליה גם לא הבחנ' בין זרע לזרע. ומשום ומלא' הארץ זמה כדאיתא. ואית בה נמי משום פ"מ בלי ספק ועוד איסור כרת דנדה, שהיא ודאי בושה לטבול. כה"ג דאינה לקוחה לפילגש, והוא אינה מייחדת לו ואינו חפץ בה. אלא להשביע יצרו בה באיסור כמים גנובים וגו'. צריך לומר שכופין על כך. משא"כ בפילגש הלקוח' מתחל' לכך. שאין לה בושה לטבול כמו האש' כיון שבהתר היא עמו. והוכחת רדב"ז מלשון ראב"ד. לא ידעתי מה היא. האם עלה ע"ד אדם שכל מושכרת השכור' לצרכי הבית בלבד תהא עליה תורת פילגש. אם אינו שוכרה בפירוש גם לתשמיש ומייחד לה חדר בביתו שתהא שמור' לו ולא תפקיר עצמ' לאחרים ככל אשר בארנו היטב למעל'. אתמהא על אדם גדול כרדב"ז. מתעסק בדברים בטלים כאלה, שעושה המשרתת סתמא. פילגש מי שמע כזאת. אבל הפילגש הודאית המיוחדת קלא אית לה, וליכא למיחש בה מזנות כמו באשה, והרי גדול' מזו מצינו בהשולח באותו מעשה הנ"ל אמרינן אפשר דמייחד לעבדיה ומנטר לה ואף שאין עבדים מקפידין על הזנות כמצות כנען אביהם. כ"ש לבן חורין כשר הלוקח פלגש הדין תור' שמשגיח עליה. והיא גם היא אומרת אחי הוא. ואינה בוגדת בו כל זמן ששומר לה תנאיה. גם היא בריתה נאמנת לו, ולכן בניה דמיוחסים ג"כ אחריו. כמ"ש רבים והנם בכתובים. וכן אין לחוש לה לאיסור נדה, שאינה בושה לטבול. וגם אין פגם לב"מ, מאחר שהתר גמור הוא, לכן אין כאן שום רמז לאסור הפילגש מדעת הרא"ש. ולא גלה דעתו להיכן נוטה. אם לדר"מ או לדעת החולקים עליו ויכולים לצרפו יותר לכת המתירים מדשתיק מנה לגמרי.
אחר שכתבתי כל הנ"ל וחשבתי יצאתי ידי חובת בזה הענין. לקבוע הלכ' והורא' להתרא דפילגש. נזדמנה לידי תשובת הריב"ש, והנה לנגדי כמרא' גבר חכם בעוז, מאמץ כח החומרא. לאסרה גם הוא בחוזק יד. ומוכרח אני לעיין גם בדבריו ז"ל קודם שנעמוד על פרק נגמר הדין. (אף אם כמדומני אחר העיון, היא היתי למרא' עיני רדב"ז, ושמה לו למטר' בתשובתו הנ"ל להחזיק החומרא). לראות מה שורש נמצא בו להוסיף. או לגרוע דבר מכל האמור בענין. ואעבור עליהם ראשון ראשון תחל' נאמר (סימן שצ"ה) (ואבליע דברי תשובתי עליו תוך לשונו בקוצר מלין) בהביאו מה שהשיב הר"ח שהחזיק במעוז ההיתר בכל כחו, וטען נגד לשון השאל' שיסדה ריב"ש וכתב בה שהוא דבר עבר' (ר"ל להחזיק פלגש) והמשיב כתב כלשון הזה. חליל' לא תהא כזאת בישראל שהרי דוד נשא כמה פילגשים והן בלא כו"ק =כתובה וקידושין=. וכבר גזרו על הפנוי' כו'. ויען הריב"ש על זה. הנה החרדת את כל החרד' הזאת כאילו הם פשוטים ומוסכמים והנה רש"י כתב כו'. פלגשים בלא כתוב' (כבר השבנו למעל' על טענ' זו, שהיא של רמב"ן) כו'. גם הרמב"ם כן דעתו כו' (בר מהא דיחידא' היא, ואין מונין לו אפילו אחד, מאחר שלא נודע טעמו מאין הרגלים ומנין ושכנגדו חלוק עליו. ונמוקו עמו ורבים וגדולים עמו) והראב"ד שהשיג כו'. אבל מ"מ באסור ב"ד של דוד היא לא כן אבי ורבי בחכמ'. הר"א לא גלה בה שום איסור רק התר בלבד. ואת"ל שהסכים להחמיר בביאת פנויה מיהא בכל גוונא היינו משום סייג לקדשה. אבל לאסור הפילגש לא בא במחשבתו כלל. אדרב' תקע בה מסמרות ההתר כי מסיים שם שהיא הפילגש הכתוב' במקרא ואע"פ שהוא ז"ל כתב שהיא הפילגש ודוד הי"ל פילגשים. הנה מבואר בכתובים שלקחם קודם שגזרו על היחוד כו' בהא מודינא דאגב שטפא אתיא ליה לרחב"ש ושגגה היא בודאי כי לא מצינו שנשא דוד פילגשים לאחר שגזרו כו'. אלא אחרי בואו מחברון. וכיוונתי בזה לדעת ריב"ש. כמו שכתוב' לפי באר היטב שפה אחת ודברים אחדים עם מ"ש ריב"ש. ואע"פ שמעש' אבשלום הי' אח"ז ושם כתוב ואליהן לא בא כו'. משמע דעד השתא בא כו'. אפשר לומר שלא גזרו כו' (בהא נמי בר מזלא אנא, ומילתא דפשיטא היא) ולז"א שהיתה אבישג אסור' להתייחד אם לא שהתירוה כמ"ש דקשין גירושין שהרי התירו לו לייחד ולא לגרש, אע"פ שהי' יחוד תמידי. ואין נרא' להתיר יותר ביאה תמידית כל שהיא מתייחדת לאיש מיוחד כמו אבישג. ולכן אף אם נאמר שהפילגש היא בלא קידושין. הנה נאסר' בגזרת ב"ד של דוד. והרי פנויה היא זו כו' (הן לא צדקה ממנו ראיתו זאת לאסור פילגש כי הוא עושה מערכ' על הדרוש. שכל עקר הוכחתו בנויה על יסוד נופל. ואין לה תקומ' אלא עם הודאת ההנח' שפילגש בכלל גזרת יחוד דפנויה. ואנו אומרים שאין הדבר כן אלא דווקא על פנויה האסור'. גזרו יחוד מטעמים שזכרנו. משא"כ בפילגש שאינה פנויה מוחלטת אלא פלג אשה. וכן היא מיוחדת ומשתמשת לביאת היתר לאיש שייחד' אליו. ואינה פנויה אלא לענין שא"צ גט. והבא עליה אינו חייב מיתה. אבל עובר בלאו דקדש' שע"י בעילת זנות נעשית קדשה. וגורם שתמלא הארץ זמה ככל הנ"ל).
מש"ע ולכן לא נמצא פילגש בכתוב מדוד ואילך רק בשלמ' כו' נעלם ממנו שגם רחבעם נכדו נשא פילגשים ששים (אע"פ שהי' נזהר שלא לעבור בלאו דלי"ל נשים ונשא רק י"ח נשים כדין תורה). כ"ע לדחוק מאד בפירוש הגרסא האמתית כדי לקיים דמיון כוזב בחזקת היד ואין שומעין להוציא' מפשט' וכמה שהבינוה כל הראשונים ואחרונים והתעצם לומר כדבר ידוע שלא בקדושין נאסר לד"ה בגזרת ב"ד (דבר שלא נודע ולא יוודע לעולם, שא"כ בפירוש היו אומרים שאסרו גם הפילגש, הא לא גזרו אלא למנוע ביאה האסור' לא המותרת לצדיקי עולם חלילה) ובודאי לשון אלמנות חיות יוכיח שבקידושין היו (מי לחשו לרב לומר כך. אבל זה נמשך לפי סברתו שהפילגש היא פנויה גמור'. ואין הדבר כן אלא חצי אשה היא. ויתכן לה שם אלמנ' חיה בהיות' גלמוד' מבועל' וצרור' אסור' גם לאחר. כמו שהי' הענין בפילגשי דוד) ומ"ש וכל מעשה דפלגש בגבע' מוכיח (כבר הסברנו העינן יפה ואין לכפול הדברים).
מש"ע לסתור מ"ש בתו' שהיתה אסור' מפני יחוד פילגשות והאריך בדברים בעלמא לומר שא"כ צריכה גט כו'. וא"ת בפ"ר =בפריעת ראש= בשוק מותרת היא נוהג בה מנהג הפקר. ועוד יודיעונו האוסרים מי גזר אלא בקידושין כו' (כל זה נגרר אחר שטתו שלא שיער תנאי היחוד בפילגש ושכל זמן שהיא מיוחדת. אסור' לכל אדם מתורת קדשה ומלאה הארץ זמה כדראב"י. לכן הפילגש מותרת לאדוניה. שאין בה זאת האזהר' והנמשך ממנו למלא הארץ זמה. הנה התור' גזרה ואסר' וכיון שהפילגש. מותרת ע"י יחוד מן התור'. ממילא כשבטל היחוד חזרה להיות פנויה כבתחל'. דומיא דאשה דמתקדשת בשטר ויוצא' בשטר. כן הפלגש כהויית' של זו ביחוד. כן יציאת' בהסרת השמור והפקעת היחוד. בהסרת היחוד ופקע הפילגשות בתום זמנו המותנ' ביניהם או שהתרצו בכך או שזנת' תחתיו. או שבוגד בה ואינו שומר לה ברית התנאי שביניהם. הרי יוצא' ממנו בכך אתי דבור ומבטל דבור. וא"צ לפ"ר בשוק. כי זה אמנם אסור לבנות ישראל אף לפנויות. כמ"ש הר"מ אלא רק בהסרת קשר שמירת היחוד בלבד הותרו כבני הפילגשות. ואין כאן מנהג הפקר דאתקש הויה ליציא' גם בפלגש והוצא' מביתו קלא אית ליה (כמו היחוד) ולא הפקר הוא זה). כ"ע וניחא מ"ש על ותזנה עליו פילגשו. שאם הי' זנות ברצון לא הי' מחזיר' כו'. כמ"ש הרמב"ן (דבר תמוה הוא מאד על אדם גדול כמוהו יסתייע מרמב"ן. בהיותו מורה ובא להתר. אבל מ"ש הרמב"ן. וכן התו'. כבר נתיישב היטב בדברינו. כי מחמת שנעש' בה איסור. נמאס' עליו עכ"פ אליבא דכ"ע. אבל אני אומר עוד שנעשית קדשה מעתה (בפרט לדעת הרמב"ם) לכן נאסר' עליו דבר תורה. אם הי' הזנות ברצון והמקיימ' מקיים קדשה. ועובר בכל בעיל' בלאו. וכמו שהטעמתי עוד איסור זה ע"ל שכבר הארכנו בזה בדברים ברורים) ולפ"ד שמותרת רק שלא לקיים מצות אישות. א"כ עבר דוד מ"ע כו' (אין אני מודה לר"ח בזו. חליל' לומר כך אלא אישות דבר אחד. ופילגשות דבר אחר הוא ושניהם של תורה) אלא שהרוצ' לישא אשה גמורה. כדי לזכות בכמה דברים על ידיה. והיא גם היא רוצה לזכות בו בדברים הרבה. וגם שיאסר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו ושיתחייב מיתה הבא עליה הצריכתו תורה קדושין דווקא. והרוצים בפילגשות הטובה בעיניהם יותר. אם מפני שהאיש כבר יש לו אשה. רק צריך למשמשת הבית וגם אותו. לפרקים שאין אשתו מצויה לו. כגון לעת נדתה וזובה ונדתה או בדרך כדי להנצל מעבר'. ושלא להעמיס עליו משא כבד של התחייבות לאשה. ואף היא רוצה בכך כדי שאם לא יתנהג עמה כשורה שתלך מאתו מיד בלי חומר כתיבת גט ונתינתו כהוגן אלא שתהא נפטרת ממנו בדבור הקל. גם למען לא תאסר על קרוביו. אחר שיצא' ממנו בשתי דרכים (וכן הוא שלא יאסר בקרובותיה. לכן שניהם חפצים בכך יותר. על כן הניחה תורה גם מצות פילגשות לישראל בודאי שלוקח' בדבור. ומוציא' בדבור, כך אנו למדים ממנהג הפשוט שגלת' תורה מכלל שמותרת גמורה היא אלא שאינה מצוה מחויבת (גם לקיחת אשה אינו חובה גמורה. כמש"ל אלא למצוה מן המובחר) אלא רשות היא ודאי למאן דצריך לה. הקילה עליו לקחת אשה בלא קידושין. אבל מ"מ ביחוד דווקא. שלא ינהוג עמה מנהג הפקר להניח לבוא עליה גם אחרים על זה הזהיר' התור' בל"ת קדשה ושלא תמלא הארץ זמה כשלא יהיו הבנים הנולדים מבנות ישראל נודעים למשפחותם לבית אבותם. מכלל כשאין בה משום חשש זה (כי הפילגש בניה נודעים ומתייחסים אחר אביהם כבני אשה) הותר' גם היא לישראל כמו לב"ן =לבן נח=. ומפני שאינה מצוה הכרחית אלא רצונית לא נכתב בה מ"ע =מצות עשה= ודינה ידוע וקל מני שים אדם עלי ארץ ולא נצטוה שיקח פילגש דוקא כלקיחת אשה שהיא מ"ע מוחלטת עכ"פ כשתזדמן כענין חיוב ציצית לבגד בד"כ =בד' כנפות=. והוצרכ' תורה לבאר משפט האשה שיצא' מכלל פילגש ונתחדש' הלכה זו אחר שנתנ' תורה והודיע' המנהג עמה בתנאי המיוחד לאיש ישראלי. כאשר תשיג ידו זווג כשר ע"פ התור'. לכן הניחה התר הפילגשות על המנהג הבא אלינו מאבות ומצדיקים קדמונים. שהודיע' אותם במקרא לרוב. ובזה נסתלק' גם טענה זו של ריב"ש שלפ"ד המייחד לו פילגש מבטל מ"ע ואפי' נושא מאה נשים צריך דוקא לקיים מ"ע של קידושין בכולן עש"ב שהרחיב פה בזה על המשיב שהוא אמנם שגרם לו זה בהנח' בלתי אמתית שהנושא פילגש מבטל מ"ע טעות הוא בידו. ואף לפי מה שדמהו ללובש טלית בלי ציצית. הא לא דמיא אלא ללובש כמה בגדים שאינם בעלי ד"כ דפטר מלעשות בהם ציצית ואינו מבטל מ"ע דציצית בכך. אפי' למ"ד ציצית חובת גברא אינו חייב אלא בבגד אחד של ציצית בלבד ה"נ דכוות' וגריע מנה דלא צוותה תורה בחיוב הכרחי אלא על מצות פ"ו =פריה ורביה= בדרך התר שהיא מצוה מחויבת עכ"פ. ותוכל להתקיים גם ע"י פילגש. אבל נשיאת אשה של תורה אינה חובת גברא אלא כך אמרה כי יקח איש אשה (ע"ד כי תפגע כי תראה והדומים). אז יצטרך לקידושין ולעשות לה כמשפט הבנות. לא כאמה שהיא פילגש) כמו שבאר' בפרשת מכירת הבת ולא מצאתי רמז חיוב מן התור' לקחת אשה בקידושין דוקא אלא שאם יחפוץ להיות לו אשה לקוחה קנין גמור אז יתנהג כך כפי התור' המיוחד לאשה ומקיים בה מ"ע. כדרך שמקיים מ"ע דציצית ומברך עליה כשלובש' אפי' למ"ד חובת מנא (או למ"ד חובת גברא ולובש כמה בגדים בד"כ שמקיים מ"ע בכולם כן הרוצה לשאת כמה נשים בקידושים מקיים בכולם מ"ע דאשה) ודומיא דשאר מצות שאינן הכרחיות אלא לכשיזדמנו יש מצוה בקיומן כן הדבר הזה של נשיאת אשה.
ומש"ע מדר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה טענה זו עם הקודמות לקוחה מהה"מ שנתעסק באלה. כדי לקיים דר"מ בחזקת היד. ואע"פ שא"צ להשיב עליהם. דברים עלובים מעידים על עצמם דמהדר אשינויי דחיקי ואיחידא'. ואפ"ה לק"מ דאף ר"א לא אמרה אלא בבא על הפנויה כבא אל אשה זונה. כמעש' דאמנון דוקא לא במייחד לו פילגש. ודקאמר שלא לשם אישות לאו דווקא. דפלגשות נמי בכלל אישות כדאשכחן בקראי דגבע' דקר' לה נמי אישה דפילגש. ויש לו עוד עדים בתנ"ך. כתוב בתור' ויקח אשה ושמה קטורה ובד"ה כתוב קטורה פילגש אברהם. וכן בתור' נקראו בניה בני הפילגשים. וכן שכתב בנביא ושכב את נשיך ולא היו אלא פילגשים. והיינו משום דעכ"פ חצי אשה היא הפילגש לא פנויה לגמרי אלא יצאה מכלל פנויה. ולכלל אשה גמור' לא באה בהחלט. אעפ"כ יתכן לה שם אשה בהשאל'. שבכלל מאתים מנה (אבל אשה אינה בכלל פילגש. שהכל אינו בכלל חלק) היינו דקאמר שלא לשם אישות לאפוקי נמי יחוד דלא. דיקא נמי מדנסיב פנוי הבא על הפנויה קשיא פנוי למה ליה לישנא יתירא הוא לפום ריהטא (ולפי הבנת הה"מ וריב"ש בפרטות) דהא ודאי אפי' אינו פנוי. נמי דינא הכי. למאי אצטריכא להך לישנא אריכא אי לאו למילף דדוקא שהוא פנוי אצלה דומיא דידה שהיא פנויה מוחלטת שאינה מיוחדתו הוא דקאמר ר"א למלת' לא באופן אחר כי אז הוא אינו פנוי כמו שהיא איננה פנויה שמו נקרא עליה. יותר מרביתא דפלניא וזכינו שר"א מסייע לן. הילכך כה"ג פשיטא לאו זונה היא אליבא דכ"ע. וליכא דסלק אדעתיה שרא ליה מריה לריב"ש דחשיב לה זונה ומופקרת לא תהא כזאת בישראל.
וממילא בחדא מחיתא אזדא לה נמי ההיא סייעתא דאייתי ריב"ש תו מפרק אלמנ' (אע"ג דחדינא בה טובא ולא פסיק חוכא מפומאי. כדחזינא דכוונית לדעתיה דגברא רבה בהא נמי שמשם למדתי זכות על דעת הר"מ בענין הפילגש. אבל לא ע"ד שאמר ריב"ש ודוק) ז"ל. והיינו דביבמות פרק אלמנ' לכ"ג קרי אונס ומפות' אסורא ליה ולעלמא ובא על ארוסתו (כצ"ל) היתרא כו'. ואע"ג דלדידי' נמי (צ"ל) איכא קצת איסורא כו'. מ"מ לגבי איסור פנויה קרי לה היתרא. במ"כ בכדי קטרח מר. דמי איכא מ"ד שביאת הפנויה דרך זנות האונס ומפתה (בלי יחוד) תהא מותרת. ח"ו להעלות עה"ד כזאת. פשיטא שהוא איסור גמור (אי מדאורייתא. אבל בלאו ודאי ליכא למימר כמ"ש הר"א בהשגות (דומיא דחצי שעור ודכוותה טובא) אי מדרבנן) הוא לד"ה. אף אם לא עשאה זונה. אבל פילגש ד"א הוא לא אנוסה ולא מפות' אלא כשרה היא ככל הנשים והפילגשים שהתיר' תורה. חלילה חלילה להוציא דבה על צדיקי ישראל הראשונים הלא נתבונן מזקנינו שאין אנו אפי' כחמוריהם וטובה צפרנם מכרסנו. מעתה נתבאר שצלל גם הרב הלז במים אדירים והעל' חרס בידו. ונרא' מלשונו שכתב בסיומא ז"ל. והעול' מזה שאם המיוחדת כו'. אסור' כו'. הרי שלא ערב אל לבו להחליט איסורא. וכן בדין שלא לחלוק ולחתר על אבות עולם ראשונים. ואחרונים אחזו שער ההתר. והנה כאשר חשבתי שכבר הגענו לפרק נגמר הדין. ויצאנו גם י"ח הריב"ש בזה שוב ראיתי שעמד על הפרק שנית (בסימן שצ"ח מספרו) להכרית פליטיו של קולמוס המשיב. ולעשות סניגרון לדבריו הראשונים. ועלוב' אשה שנחתומ' מעיד עליה שחזר בו והודה שטעה בה מתחל' במה שחשב שהפילגש בקידושין לדעת הר"מ. עכשיו שב והכיר שגגתו. מ"ש שם מפירוש נאה בארבע מאות ילדים (שהר"ח המשיב טעה בה ודאי) תיתי לי דזכינא בה בחי"ג פ"ב דסנהדרין. ולענין מ"ש מתמר עדיין צריכין למודעי מ"ש ג"כ שם ובקדושין בס"ד ואין להאריך עוד כאן. ומ"ש שם מתורת שמואל הנביא למד הר"מ הם דברים שאין בהם טעם. ומה שחלק קושית המשיב אדמקשי תלמודא יחוד דאורייתא הוא כו'. יפה כתב בזה. וכבר קרב אל המרכז לומר דעל יחוד פנויה גזרו. משום דביאת' באונס אסור' דבר תורה הכי הוא ודאי כמש"ל באורך אבל בל"ת אי אפשר לומר כנז"ל. מ"ש מההיא דרבנן יחודי הוו מייחדי לא אטפל כאן שכבר הארכתי הרבה ועחי"ג בס"ד.
ומש"ע כדי לקיים שטתו בידו שלא לחייב בב"ן =בבן נח= על פילגשו של חברו. מה מאד תמהתי שנתאמץ להחזיק סברתו במלי דכדי. פשיטא דבב"ן אשה ופילגש שוין באיסור על חברו. כלום קידושין יש לב"ן (ומה שמצינו להם נשים ופילגשים. כמו בנחור אין חילוק אלא שזו בכתוב' וזו בלי כתוב'. כפירש"י בפילגשים דאברהם. אבל קידושין לא שייכי בהו כלל (כמש"ל) בדעת רש"י. ולענין איסור דבעולת בעל אין כתוב' עושה כלום אפי' בישראל אלא או קידושין לחיוב מיתה או יחוד למלקות בישראל ולמיתה בב"ן גם בלא כתוב') ושבוש אחד מושך אחר עמו, שהפליג מאד בדמיון הכוזב לפרש אותה שאמרו ב"ן שייחד שפח' לעבדו, היינו כשבא העבד עליה לשום אישות. תורה תורה. פה קדוש יאמר דבר זה, וכי אישות לעבדים ושפחות מניין, א"כ יונח אישות גם לחמור, ואין להאריך עוד בשבושיו חוץ לכבודו. ומ"ש ולדבריך במיוחדת שהיא א"א גמור' (ר"ל לענין איסור לאו וכנ"ל) מותרת לכהן אפילו לר"א, וזה חדש. אין כל חדש בזה, כך הוא ודאי ויותר מזה אני אומר שאפילו לכ"ג היא ראויה אם בתול' היא ומדוע לא הלא אינו מוזהר אלא שאם יקח אשה. יקח בתול'. והפילגש הבתול' המיוחדת לו, הרי היא בכלל אשה. כנז"ל. ואף אם את"ל שהוא מצווה לקחת דווקא אשה גמור' בתול'. דיו באחת, מ"מ מנין לנו שנאסר בפילגש בתול' (לענין שתי נשים לכ"ג. עחי"ג ביומא) מיהא לכהן הדיוט, מהי תיתי למיסריה בפילגש שאפילו זונה וקדש' מופקרת מותרת לו, אם אינה מחייבי לאוין השוין בכל אצ"ל במיוחדת כשר', ודאי הוא שוה בה לישראל שלוקח פילגש ואינו חושש.
ומש"ע מההיא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כבר הושב למעל'. והה"מ הוא דקפחיה בטעותא מידי מששא אית בה מי לא שני ליה למר בין היכא דנחית לקדושין. וגם האש' יודעת כן, שעל דעת כן נתקדש' ונשאת לו ואינ' מתרצה לו אלא לשם בעילות דאישות, כל כי ה"ג. פשיטא הוו להו בעילות זנות כי לא בעל לשם קידושין. ומה זו ראי' לבעילות יחוד ברצון שניהם. שהתירתן תור' בלי פקפוק. ומה שהכריע על דעת רביה דרבה דרביה. הרמב"ן ז"ל לסתור דעתו, רבותא למדחפיה לרביה, ומאביי ורבא הלכתא כבתראי, ומאחר שהרמב"ן ראה דברי הרמב"ם, וחלק עליהם בדברי טעם חזקים כראי מוצק, וגם שכנגדו חלוק עליו הוא הראב"ד, דגלי דעתיה שפיר כדאמרן. ומ"ש ריב"ש שנרא' מדבריו שהוא מן האוסרין בורכא היא כנז"ל. וכל מ"ש האוסרין המאוחרים מרוקא חדא תפיאו, לישא פנים לזקן הר"מ, ואינה מן המד'. כי אין משא פנים בתור' ולא כיפי תלו לה לדעת ר"מ בכך, וכל דבריהם אינם לעזר ולא להועיל, כאשר ראינו בבירור שהם סתורים מעצמם וכלים מאליהם. איברא כחא דהתרא עדיף בלי ספק. ובמה שהאריך עוד שם לנצח את שכנגדו בדברים, אין צורך לבאר עוד ההפך כי ראיתי שהכל כבר נכלל בדברינו למעל'. ומכאן נרא' כמה שליט כח הדמיון, גם באדם גדול שקש' להפרישו מעליו אף בהרגישו שבושיו, שתשובתו בצדו בכל מה שטרח בזה. והנה גם הלום ראינו שנצטרף הרב הגדול רחב"ש אל כת גדולים שקדמוהו המתירים הפילגש, ולא חשב דברי ריב"ש האוסר למאומ' כראוי לו שלא להתפתות בדברים שאין בהם ממש ולדחות בקנ' רצוץ דברים ברורים כנים וישרים יוצאים מפי זקנים מפורסמים בהורא' דלא מדחו בגילא דחיטתא. אף הוא ריב"ש העיד שכך פשט המנהג בספרד לישא פילגש בפרהסיא, ואין א' מגדולי הדורות שכיהה בם מעתה הי' ראוי לקבוע בו הלכ' ולתקוע מסמרות במקום נאמן להורות בו התר גמור מיד ולדורות. וגם אין כל חדש בכאן, קמחא טחינא טחנית להתיר את המותר, ואפי' נביא אינו רשאי לחדש דבר מעתה להוסיף לאו על לאוין שבתור'. אם לא בדבר שהוא הרחק' וגדר וסייג לתור'. וגם הלום ראינו שאף חכמים שהורשו לחדש גזרות וחומרות שכן נצטוו לעשות משמרת למשמרות. אך בזאת לא ראינו ולא הגידו לנו אבותינו ולא הודיעונו רבותינו שעלה על דעתם לחדש איסור זה של פילגש, אבל ההפך ידענו, כנ"ל. אלא שעדיין צריכין אנו לשלש חקירות בטרם נחליט ההתר להסיר כל ספק שאפשר להטיל בענין ולפקפק. האחד אע"פ שלא נאסר במנין (אדרב' ההתר הי' פשוט לכל) צריך לדעת אם חל חרם רגמ"ה (באתרא דגרירי בתרי' האידנא נמי) על הנשוי אשה שלא יקח גם פילגש עליה. השני שמא יש בדבר משום אותה שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אתה רשאי להתירם בפניהם השלישי, אולי יש מקום להחמיר כדשדר שמואל לבני בשכר לאסור להם דברים המותרים, מפני שאינם בני תור' ואמרינן נמי בדכוותה רב בקעה מצא וגדר בה. והנה לראשונ' הנוגע לגזרת רגמ"ה. מלבד שלא נתפשט' גזרתו בכל הארצות ולא נתקבל' בכל ישראל. כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל רק במדינת אשכנז לבדה וזה מפני חמת המציק שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים שהוא אצלם לעון א"א יחשב (ונתקיים בנו בעו"ה ויתערבו בגוים. וגו' לכן מהראוי הי' לבטלו) הלא אמרו שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי, אבל בר מן דין הבו דלא לוסיף, ואין לך בתקנ' חדש' אלא המפורש בה דהיינו שלא לקחת אשה על אשתו הגם הלום שאמרו שלא גזר על הארוס' (ואע"פ שבדין תור' ארוס' בכלל אשה שהרי קרויה אשת המת לענין יבום אלא שהולכין בתקנ' אחר לשון ב"א =בני אדם=) וכן ביבמ'. וגם בפילגש יש בה לפעמים משום מצו' לקיים מצות פ"ו =פריה ורביה=, אם אינו מוצא אשה שתנשא לו או שיש לו ואינה בת בנים ואינו יכול לגרשה. אם מפני הקשר אמיץ שביניהם או מחמת שכתובת' מרוב' יותר ממה שיש לו ולשניה משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אתה רשאי להתירה בפניהם לא אמרו אלא בכותאי ודדמי להו דמשרכי מילתא אי נמי שנהגו איסור בדבר שידוע להיתר. אלא שקבלו עליהם חומרא לסייג וגדר לתור'. והנה תרתי ליתינהו בנדון הפילגש האידנא לדידן, דכבר נתבאר לעיל דפילגש לא נאסר' כלל במנין ולא נודע שקבלוה לאיסור. אדרב' רבו המתירין והיחיד שנמשך אחר דעת הר"מ בטלו דבריו מחמת שאין להם על מה להשען. ומה שנמנעו במדינות הללו מפילגש מעצמם ומאליהם נמנעו בחשבם שיש בו איסור. ומנהג בטעות אינו מנהג ומתירין אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור. ובאמת הוא מותר ולסייג לא קבלוהו מעולם (אע"פ שנטה לדעת זו מאן דמחמיר בה אעפ"כ לא נתקבל' בהסכמ' כלל) רק מחסרון ידיע' בלבד עשו כן או שהמור' לאסור אף הוא טעה ואמנם האיסור אין בו משום סייג כמש"ל. אדרב' ההפך הוא סייג לתור' אי משום להרחיק מן העבר' ההפקר והזנות ולמעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל =שכבת זרע לבטלה= מן הבלתי נשואים. וגם הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם ואם כדי לסייע בקיום מ"ע הגדול' דפ"ו שנמנעת פעמים הרב' אף מן הנשואים בסבת התקשרם באשה אחת בלבד לכן אין אומה ראוי' להרבות בנשים אלא האומ' הקדוש'. לפיכך התירה התור' אותן לאיש הישראלי מפני שאסר' לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסור' לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תור'. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלא"ה הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינ' ומהראוי הי' למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנ' ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין. ולכן אינו נרא' מ"ש הר"ן בתשוב' שגזרת רגמ"ה אקרקף דגברי רמי לומר שאפילו יצא האשכנזי למדינ' שאין נוהגים תקנ' זו דרגמ"ה חל עליו איסור זה ולפי האמת אינו כן כי לא בא לידי תקנ' זו אלא מפני סכנת הערלים. משא"כ במקום שאין האומות מקפידין ודאי לא גזר להוסיף על ד"ת מה שאין בו סייג ולא גדר לתור'. אלא ההפך ובטול מצו' ומעוט זרע הקדוש חליל' אלא ע"כ לא בא לידי מדה זו אלא מפני האונס וצורך שעה. והמקום גורם (אע"פ שקצת אמרו בו ט"א כ"ה העקר ולדברי הכל לא תקן משום סרך האיסור. גם הסכימו הפוסקים פה אחד שבמקום מצו' לא גזר) משא"כ במקום שאין בו חשש סכנת האומות זה פשוט ומוכרח בעצמו. והשלישית לאסור דבר המותר לאותם שאינם בני תור' כבני בשכר ובני גבלא ודכוותייהו שאני הנהו דלא הוו שכיחי רבנן גבייהו משא"כ האידנא אע"ג דלא אכשור דרי, מ"מ בני תור' הם במקומות הללו שנתפשט בהן התלמוד וספרי הורא' וכל דבריהם עושים על פיהם אין כאן בית מיחוש בלי ספק וכענין שכתבתי בכיוצא בה במו"ק א"ח סתנ"ג. וכן לא חשש הרב ע"ז לחומרא דנשים הממתינות מלטבול עד אחר מ' לזכר או פ' לנקב' אע"פ שכתבו בו כמה טעמים להחזיק מנהגן לא חש לבטלו משום דאינו מנהג קבוע וקלסיה אבא מרי הגאון ז"ל בספרו (ס"ח) וידענו שבטלו כאן במקומו הלז וצוה שלא תמתין היולדת וכן נוהגים על פיו משום שראו ז"ל שהיא חומרא דמתיא לידי קולא. וכן הרב' ממנהגי אשכנזים הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו דנפקי מנייהו חורבא ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תור' החמורים לכן לדעתי הוא דבר מצו' רבה לפרסם ההיתר. ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ שאהב את הזמה ובפרטות אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת ש"ץ שר"י שר הנואפים הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות למען הביא משיח לפי טומאו עם שפחות חרופות מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו דטבא עבדינן להו כי היכי דלשבקו איסורא וליכלו היתרא. לא לגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת ב"ד. ואע"פ שמובטח אני שלא (תצא) תקלה מתחת ידי. כמזכ' את הרבים שאין חטא בא על ידו. ות"ל זכו רבים על ידי בכמ' גופי תור' ושמירות וסייגות לתור' ע"י חיבוריי. שכל מגמתי בהם לזכות את ישראל ולשפות שלום ביניהם לאביהם שבשמים. וביחוד מסרתי נפשי והפקרתי חיי וממוני בשביל טובתם ותקנתם ותועלתם האמתית בזה ובבא. וזולת זה כבר אבד' האמונ' מפיהם. לולי ד' שהי' לנו. והציגני למשול עמים ולשום רסן על לחייהם. והסכים על ידינו לתת כבוד לשמו. וחשף את זרוע קדשו לעיני העמים למען לא תאבד תור' מישראל חליל'. מ"מ איני רוצ' שיסמוך אדם ע"י בזה כי אם ע"פ הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. יהי חלקי עמהם הריני נמנה ונלו' אליהם לדבר מצו' וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל. מכונה יעבץ.
עוד אני מעיד במי שרוצ' לסמוך על הוראתי זאת עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומור' צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהיר' מיחוד כל. שאר אדם. ושבאם תמצא שעבר' ולא נזהר'. ישלחנ' מיד מביתו. וכן יצוונ' שתטבול בזמנ' ויודיענ' שאין בזה בושה. כלל. ולבאר לה ג"כ שהבנים שתלד ממנו. כשרים כשאר מיוחסים שבישראל כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. משא"כ אם תזנה עליו. אזי בניה בני זנונים וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה בין איש זה בין אחרים. ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה ולמצו' יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר שכל הגדול מחברו יצרו גדול וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי. רגלי חסידיו ישמור. ושמר רגליהם מלכד ואל תהי צדיק הרב' למען לא תרשע הרב' כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'.

פורסם על ידי:

Avatar of

ממטרות אתר הבית היהודי השלם לשמוע את דעתם של הגולשים בו ולענות באמצעות רבני האתר על שאלות שיופנו מהם . כמו כן האתר משמש מקום מפגש וירטואלי בין כל אלה המעונינים במשפחה מרובת נשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים