בס"ד

שו"ת הרא"ש כלל מג סימן ח

תקנה קבועה כזו, אם קבלוה עליהם, לא היתה עומדת לישכח מפי  דורות הבאים. דוגמא לדבר: חכם אחד היה בארצנו, והיה שמו רבינו גרשום, תיקן תקנות טובות בענין גירושין, והיה בימי הגאונים ז"ל, ותקנותיו וגזרותיו  קבועות ותקועות כאלו נתנו מסיני, בשביל שקבלום עליהם ומסרום לדור דור.

שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף י

רבינו גרשון החרים על הנושא על אשתו, אבל ביבמה לא החרים, וכן בארוסה.

הגה: אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור (מהרי"ק שורש ק"א), וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה, כגון  ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה (מרדכי פרק החולץ ורשב"א סימן ר"פ /ח"ג סי' תמ"ו/ מהר"ם מפאדווה סי' י"ט). אמנם יש חולקים וסברא ליה דחרם ר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום  יבום, וצריך לחלוץ (הגהת מרדכי דיבמות והגהות מרדכי דכתובות וכ"כ נ"י פרק החולץ). ובמקום שאין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו, יש להקל  להתיר לו לישא אחרת (כן משמע בתשובת הרשב"א). וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו.

ולא פשטה תקנתו בכל הארצות.

הגה: ודוקא במקום שידוע שלא פשטה  תקנתו, אבל מן הסתם נוהג בכל מקום (תשובת ר"י מינץ סי' ק"י /י'/). ועיין בי"ד סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל.

ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי.

הגה:  ומ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין שתי נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן. וי"א דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם ר"ג (ב"י סי' פ"ז),  מאחר שכבר נשלם אלף החמישי (שם בשם מהרי"ק), ואין נוהגין כן. י"א מי שהמירה אשתו, מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת, וכן נוהגין במקצת מקומות (פסקי מהרא"י סי' רכ"ו /רנ"ב/). ובמקום שאין  מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה (שם מנהגי רינ"וס).

סעיף יא

טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו.

שו"ת הר"ן סימן לח

ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רבינו גרשום ז"ל, ודבר זה פשט  איסורו בכל ישראל, שלא שמענו ולא ראינו אשה מתגרשת בעל כרחה…

שו"ת מהרי"ק סימן קא

תקנת ר"ג לא ראיתי ולא נתפשט בכל ארצותינו והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים  המעוללים בנשותיהם שלא כראוי…

שו"ת מהר"ם פדובה סימן יד

עוד נכון לומר שתקנת רבנו גרשם שלא לישא שתי נשים כלשונו ממש ששתיהן נשואות לו כי חששו ושקדו על  בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא  מסיים והוא דאית ליה למוזיינינ' ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי…

שו"ת בית יוסף דיני כתובות סימן יד

שאלה אח וגביר החכם השלם נר"ו אחרי דרישת השלום ראיתי כתב כ"ת שנית על דבר האיש האשכנזי שרצה לישא אשה על אשתו וקצת חכמים עכבו בידו  מפני תקנת רבינו גרשום והארכת בכתבך ואני השבתי בקצרה כמי שכותב לעיר גדולה של חכמי' שמעצמם יבינו שאין מפרשים לחכם וכנראה שלא נתפייסו  בתשוב' הקצרה ההיא וגמגמו בה מכמה פנים כי מצא החולק מקום לחלוק ולומר כי תשובת הר"ן היה ודאי אחר האלף החמשי…

שו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ב

שלא ליתן גט לאשה בע"כ ואין הגט כלום.

שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא – אה"ע סימן קכט

נשאלתי…היות שנתברר לנו ע"פ כמה  עדים כשרים שטרם נסיעת הבעל הנ"ל מפה קהלתו לבית חמיו נשבע בפועל ממש בפני רבים ע"פ דת ודין תה"ק שלא לגרש את אשתו בלתי ידיעת ורצון אביו  הנ"ל וגם מסר מודעה בפניהם ומתוך דבריהם ניכר שגם המסירת מודעה היה בשבועה ובלא"ה מצד השבועה עצמה הלא תורה אחת לכולנו וכל הדיינים  הסמוכים היושבים על כסא הוראה לפניהם ברור הדבר כשמלה מחלוקת הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל במי שנשבע שלא לגרש את אשתו ובענין אי  עביד מהני ורוב הפוסקים האחרונים ז"ל מסכימים שאפי' לענין ממון הקל הוי ספיקא דדינא וק"ו בן בנו של ק"ו לענין איסור א"א החמור לזאת לדעתנו  שלכתחלה לא תנשא האשה הנ"ל עד שתשתדל לה גט פטורין מחדש מבעלה הנ"ל כדי להפקיעה מאיסור אשת איש…

ואני אומר גם אני יושב על כסא הוראה ואם שמלה להם קצינים יהיו לי ויראו לי באיזה מקום בכל החיבורים של הראשונים מחלוקת בנשבע שלא לגרש ולא  מצינו בשום קדמון שיאמר בזה שאין הגירושין מועילים…

ובאמת היטב חרה לי על הבעל ואביו וקטיר קחזינא ואם הם יוציאו מחשבתם הרעה לפועל לא הנחת לאברהם אבינו בת מגורשת ובפרט בדור פרוץ כזה כל  בליעל יעשה כמו מגרש הזה. ואל תתמה שאני קוראו בליעל ואני איני מכירו כלל שהרי הוא עצמו מעיד שהוא רשע ועבר על השבועה ואף שבאמת אין אנו  פונים לקבל דבריו עכ"פ בליעל הוא ממ"נ או שעבר על השבועה או שמוציא לעז על הגט ורשת חרמו של ר"ת פרוש לרגליו, וכל בליעל אחר שיגרש ויאמר  שזה זמן רב נשבע שלא ליתן גט ובדור הזה יכולים למצוא עדים הרבה ואף שבשביל זה עכ"פ איני יכול לפסול עדיו של זה עכ"פ לבי בוער על זה. ולכן צריך  אני לברר שהאשה הזאת מותרת בלי שום חשש:

…סוף דבר הכל נשמע שהאשה הנ"ל מגורשת גמורה היא ושריא למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבי חוץ מכהן. ואמנם אף שההיתר שלה ברור אצלי אין רצוני  שיסמכו עלי כ"א שיסכים בהיתר הזה גם כבוד חתני הגאון המובהק מוהר"ר יוסף נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פוזנן וגם כבוד הרב המסדר ואז תנשא האשה מבלי  מוחה, ומי שיוציא לעז אח"כ על הגט ידע כי רשת גדרו של ר"ת פרוש לרגליו ולכן יזהר כל אחד וישמע לקול הורים. דברי הד"ש.

אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י עמוד קה

הרבנות הראשית לארץ ישראל, – בית הדין הגדול לערעורים בירושלים. השופטים: הרבנים הראשיים והרב יוסף  הלוי בנשיאות: הראשל"צ ר' ב"צ מ' ח' עוזיאל.

…הנתבע הודה בפני בית – דין הראשון ואמר: – אני נסעתי להודו  ואמרתי לה, שאני נוסע בשביל שאני לא יכול לסבול אותה. ואני לא שלחתי לה שום מכתב. דברים אלה מגלים האמת, שאין כאן לא עצבנות ולא בושת,  אלא יש כאן דין מורד במובנו הפשוט והמכוער. ודינו של מורד הוא להוסיף לה על כתובתה בכל שבוע, כל זמן שהיא רוצה לשבת תחתיו (אה"ע סי' ע"ז סעיף  א'). אבל להשליש כתובתה ולגרשה כאחת השפחות, למרות שהאשה טענה בשני בתי – הדין איני רוצה להתגרש, לפסה"ד כזה אין שום הצדקה.

אמנם מה שלא פירשו חברי בית – הדין בדבריהם מובן מעצמו: שהם סמכו על השקפה מוטעית זאת, כאילו רבני הספרדים לא דאגו חלילה לתקנת בנות  ישראל והפקירו אותן לשרירות הבעל לגרשן בעל כרחן. וכבר כתבנו במקרים אחרים דומים לזה, שדבר זה הוא טעות גדולה, שיש בה משום לעז על רבותינו  הקדמונים ז"ל. ובאמת לא נהגו בכל קהלות הספרדים להתיר גירושין בעל כרחה של האשה. וכמי שכתב הר"ן ז"ל: אנו מוחזקים שיש חרם הקהלות או חרם  דרבנו גרשום מ"ה לגרש בעל כרחה, ודבר זה הוא מקובל בכל ישראל ולא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה (תשובות הר"ן סי' ל"ח). ותשובה זאת  הביאה מהרשד"ם וסמך עליה לאסור גירושין בעל כרחה אפילו בארוסה עד שיפייסנה (מהרשד"ם אה"ע סי' ע"ה). וכן כתב הגט פשוט (אה"ע סי' קי"ט, ס"ק  כ"ב). אולם עדיין יש מקום לבע"ד להצדיק פסק בית – הדין הראשון על סמך תשובת ר' אליהו מזרחי ז"ל שפסק: אם הבעל רוצה לגרש בטענת מאיסה עלי או  טענות שאינו נאמן בהם, והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מפני תקנת הקהלות, פטור ממזונותיה מאחר שהעכוב הוא מצדה ולא מצדו (תשובות  הרא"ם סי' ל') והנה הלכה זאת אינה מוסמכת ורבים חולקים עליה, כמו שכתוב בספר משפטי עזיאל (ח"ב סימן ס"ג, דף רל"ח). ועוד יש להוסיף דכיון  שהתפשט מנהג זה בכל ישראל כמו שכתב הר"ן, הרי הבעל מתחייב במזונותיה מטעם דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא וכמו שכן פסק מרן המחבר בדין  נושא אשה על אשתו…

הרבנות הראשית  לישראל תקנות קבועות לגדרי אישות בישראל שנתקבלו פה אחד בכנוס הרבנים הארצי שהתקיים בירושלם בימים י"ח – כ"א שבט תש"י.

ב"ה.

לרגל קבוץ  גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים  שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיקו"ת ירושלים תו"ב, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין  יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל, לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו  הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו  הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם. ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית – דין של מעלה ובית – דין של מטה  וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף  תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם….אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על  אשתו הראשונה אם לא בהיתר – נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל….בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים  בישראל, על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון  בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב. ראשי הרבנים לישראל יצחק אייזין הלוי הרצוג בן ציון מאיר חי עוזיאל.

שו"ת יביע אומר חלק ח – אה"ע סימן ב

ג) ואגב דאיירי בדין חרם רגמ"ה, אשיחה וירוח לי, כי בהיותי משרת בקודש כרב ראשי בת"א וראש אבות בתי הדין, בחודש אייר תשל"א כינסתי וקראתי  לאסיפת בתי הדין עם אבות בתי הדין בת"א שליט"א (שמונה בתי דין), ונשאתי דברים בפניהם בענין חרם רגמ"ה, בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר  גם על הספרדים ועדות המזרח בענין זה, בהחילם חדר"ג גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם, שכבר כתב מהרשד"ם (בחיו"ד סי' קמ), שחרם  רגמ"ה לא נתפשט אלא בין האשכנזים. ע"ש. גם הרדב"ז בתשובה שהובאה בשו"ת מהר"י בי רב (סוף סי' סא) כתב, שבירושלים ובכל המקומות האלה לא  נתפשטה גזרת רגמ"ה, ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה. ע"ש. וכ"כ המהר"ם אלשקר (סוף סימן צה), שרוב הגליות כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל  המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ"ה לא אז ולא היום. ע"ש. וכ"כ הכנסת הגדולה (אה"ע סי' א הגב"י אות נג), שתקנת רגמ"ה לא פשטה בספרד  ובמערב ובארצות המזרח, וכמ"ש המהרלנ"ח (סי' כו) והמהריב"ל ח"א (כלל ב דף יח ע"א), ובשו"ת משפט צדק ח"ב (סי' א וע'). ע"ש. וכ"כ בשו"ת פרח מטה  אהרן ח"ב (סי' סו). ע"ש. וכ"כ החקרי לב (ח"ג מיו"ד סי' פז) ובשו"ת צל הכסף ח"ב (חאה"ע סי' י). ובשו"ת טוב לישראל (דף יז ע"ג והלאה). ובשו"ת עולת איש  (חאה"ע ס"ס ג) ובשו"ת שארית יוסף ידיד ח"ב (עמוד קסז). ועוד. ואין ספק שהחומרא בזה בזמנינו גורמת לתקלות רבות, שאם הבעל לא דתי, הולך ולוקח לו  פילגש הידועה בצבור, ומה הועילו חכמים בתקנתם, ואם הוא דתי בודאי שלא ניצול מהרהורי עבירה הקשים מעבירה, ואולי גם מעשה ח"ו.

שין ונישואין :

כושר – האם בכלל בני הזוג יכולים להינשא.

צורה – האם הטכס שנעשה עומד בקריטריונים על מנת שיחשבו נשואים.

כושר :

את הכושר מחלקים לשניים :

1. בעיות כושר יחסי (כגון : כהן וגרושה)

2. בעיית כושר מוחלט – הגבלה על האדם הספציפי שתמיד הוא לא יכול להתחתן (נשוי, קטין).

מה קורה כאשר קיימת מגבלה של כושר על בני הזוג, והם כן נשואים ?

1. הנישואים בטלים –

2. תקף אבל אסור – נפוץ במקרה של כהן וגרושה. הנישואים אסורי אבל הם צריכים להתגרש

3. ספק נישואים –קיים ספק. התוצאה היא "גט לחומרא". למשל –נישואין אזרחיים.

נישואים אזרחיים מקבלים את תוקף הנישואים ע"י שיטת המשפט והרשות המוסמכת. המשפט גם מחליט על בטלותם ופירוקם. במשפט העברי הזיקה בין בני הזוג נוצרת על ידם. וכך גם בפירוק (גירושין). תפקידו של ביה"ד הוא לפקח ולסייע.

פס"ד רודניצקי:

 כהן וגרושה נישוא וביקשו מביה"ד האזרחי שירשום אותם כנשואים – שיכיר בהם וזה סירב. השופט לנדוי – הכריז על בני הזוג שנשואים, גם ע"פ הדין הדתי.

כי זה נישואין של "תקף אבל אסור". לנדוי שם את הדגש על התקף.

הרב הרצוג והרב עוזיאל הם  רצו לקבוע דין אחד לכולם. התקנות האלה נכשלו.

יש פה ניסיון השלטה של דין אשכנזי על כולם.

הטענה של הרבנים: אם אתה עובר ממקום אחד למקום שני, קבל עליך את המנהגים. הבעייתיות היא שבארץ ישראל לא היה מנהג אחד, אלא היה כאן כבר ריבוי מנהגים (תמנים, אשכנזים וכו'). הראיה המרכזית לכך היא שברבנות הראשית יש שני רבנים ראשיים (אשכנזי וספרדי).

האפשרויות שעמדו בפני הרב עוזיאל :

א. קבלת ההלכה האשכנזית (ביגמיה אסורה)

ב. מותר לשאת שתי נשים.

התשובה ההגיונית עבורו היא תשובה א' (מדינה מודרנית).

התקנות הם נסיון מרשים ליצור האחדה בנושאי הנישואים. חלק מהתקנות הצליחו כי לא דרשו שינוי משמעותי. ביה"ד רבים לא מתייחסים לתקנות אלו. ובביהמ"ש אזרחי מתייחסים לכך כחלק מהדין היהודי.

גיל הבגרות המשפטית בהלכה לגבר הוא 13 ולאישה הוא 12. הרבנים הצדיקו את הגבלת הגיל בתקנה,  ע"י טענה רפואית (מסוכן לאם ולעובר). בתקנה נקבע שגיל נישואין לנערה הוא 16. כיום, בחוק גיל הנישואים נקבע לאישה גיל 17.

התקנה חסרת שניים. לא רשום מה קורה במידה ומפרים תקנה זו. בחוק האזרחי כן יש שיניים (קנס או מאסר שנתיים) מוטל על זה שעשה זאת:  מי שערך את הטקס ומי שהשיא אותם, הוריהם וכו'. החוק הישראלי לא יכול לבטל את הנישואין (אין לו עילה). הנישואים תקפים ע"פ הדין הדתי. דין הנישואים הוא הדין הדתי.

טענת ההגנה שלהם – שלפי ההלכה זה תקף. טיעון שני הוא שזה המנהג שלהם והם פועלים לפי נורמות אחרות. אולם ביהמ"ש דוחים טענות אלו.

המחוקק האזרחי המציא עילת גירושין חדשה שלא מתקבלת ע"י ביה"ד. לכן אם ביהמ"ש יישלח זוג בני 14 להתגרש בביה"ד ע"ס עילה זו, הוא לא יגרש אותם.

השו"ע : מצווה שלא יקדש ביתו עד שתחליט בעצמה. אבל בהסברים של הקהילות אמרו שהם בגלות והם זזים מקום למקום, אין יציבות ולכן הם השיאו את ילדיהם בגיל צעיר.

בתימן היה מצב שאם נשארו ילדים יתומים, היה אפשר לאסלם אותם, אלא אם כן היהודים חיתנו אותם. (דוג' : הרב יוסף קאפח)

ישנם שני הבדלים בין מדינת ישראל למדינות אחרות :

1. במדינה אחרת כשגבר יישא שתי נשים – נישואין בטלים.

2. בארץ הנישואין תקפים.

יש היתר מיוחד בחוק העונשין, המאשר ביגמיה ע"ס פס"ד סופי של ביה"ד, וכן אישור נשיא ביה"ד הגדול. החוק מקל הרבה יותר מהתקנות שדרשו אישור של שני רבני ביה"ד הגדול (אשכנזי וספרדי). בשנת 1980 תיקנו את החוק ודרשו חתימה אחת, כי הרב הספרדי היה מאשר ביגמיה, והרב האשכנזי לא התיר זאת.

בג"צ ביטון : בשנת 1975, זוג ספרדים ללא ילדים. האישה מסכימה שבעלה יישא אישה אחרת וביה"ד מאפשר אישה נוספת. הרב עובדיה מאשר והרב גורן לא מסכים לחתום. הזוג פנה לבג"צ וטוענים שהרב גורן לא חותם ולא מאפשר זאת מסיבות לא ענייניות.

בג"צ דוחה אותם על הסף. לאחר מכן שינו את החוק בשנת 1980, וקבעו שמספיק רב אחד.

***בתלמוד מותר לגבר לשאת כמה נשים בתנאי שיוכל לתת לכולן בשווה, רמת חיים נאותה. דבר שאומר שגברים עשירים יותר נטו לעניין זה יותר מאשר גברים עניים.

בפועל רוב מקרי הביגמיה התרחשו בבבל. בארץ ישראל לא היה נהוג לשאת יותר מאישה אחת, אולי מסיבה תרבותית/חברתית באיזור.

***גישת אשכנז – רבינו גרשום במאה ה-11 משנה את דיני המשפחה באופן משמעותי וקובע שאסור לשאת יותר מאישה אחת. ואם נושא יותר מאישה אחת – הנישואין תקפים אך אם אתה רוצה לחיות בקהילה שלך (באשכנז), אז תגרש את האישה השניה.

***גישה מזרחית – (כמו בגמרא) – בתימן היתה הגישה כמו בתלמוד שמותר לשאת יותר מאישה אחת עם מגבלה כלכלית.

***גישה ספרדית – בספרד עד היום, אין תקנה ציבורית שאסור לשאת אישה שניה. למרות זאת יהודים ספרדים לא נהגו כך. בספרד יש התחייבות אישית של הגבר בכתובה וגם הוא נשבע על כך. אולם היתרון של גבר ספרדי על פני גבר אשכנזי הוא שיותר קל לאשר לספרדי לשאת אישה שניה עקב סיבות מחלה או אי פריון של האישה וכו' – זה המצב כיום.

למרות הניסיון ליצור דין טריטוריאלי (אשכנזי) שלא מצליח (בגלל עובדיה יוסף).

העמדה האשכנזית : לעיתים כן ראוי לתת לגבר לשאת יותר מאישה אחת.

אם הגבר מקבל את ההיתר שאומר שהוא יכול לשאת עוד אישה, דורשים ממנו את הסכום הנקוב בכתובה של אשתו הראשונה. (200 זוז ובאשכנז מדובר בסכומים גבוהים יותר) ולהשאיר בביה"ד את הכסף במזומן, או בנכס באותו הערך.

התועלת בכך:

א.      האישה נעלמה ויום אחד היא חוזרת ומגלה שבעלה נשוי בשנית (ע"פ ההיתר), וצריך לדאוג לאישה, לכן משאירים את ערך הכתובה שהבעל התחייב לאישה הראשונה.

ב.      ניסיון להערים על הגבר קשיים ולהציק לו.

הוא משאיר את הכתובה ואת הגט יחד.

גם הרב עובדיה יוסף מדבר על כך שצריך לתת היתרי נישואים רבים יותר. לפי שיטתו, המדובר הוא שהגבר חי רק עם האישה ולא עם שתיהן.

התשובה של מהר"ם רוטנבורג מתארת לנו את חרם רבינו גרשום:

המהר"ם מדבר על 100 אנשים ולא על 100 רבנים מ-3 מלכויות עד שיהא טעם להתיר – זה נועד להיות לטרטור נורא עבור הגבר, כאמור כדי להקשות עליו.

מנגנון ההתרה הוא מאד קשוח – זמן, כסף, סכנה.

גם אם יש חתימה של נשיא ביה"ד הרבני צריך חתימות של 100 רבנים.

מנגנון ההתרה כיום המדינה בין אשנכזים לספרדים : אשכנזים עד היום צריכים 100 חתימות אולם אצל הספרדים אסור לשאת 2 נשים בגלל התחייבות אישית וכן ע"פ סע' 179. האיסור לא נובע מחרם רבינו גרשום. הספרדים לא קיבלו את החרם ועליהם חל סע' 179 לחוק העונשין (חתימה של נשיא).

שו"ע מעיד שלא קיימת תקנה כוללת ע"פ הדעה הספרדית, זה מעיד שחרם רבינו גרשום לא חל.

איך הגיע קארו למסקנה הזאת ?

טיעונים שידועים כסיבות להתרה :

צמצום ראשון – יש חרם אך הוא לא חל כשהגבר צריך לבצע מצווה. ("ביבמה" – אישה שבעלה נפטר ואין לה ילדים, היא צריכה להתחתן עם אחיו – זאת מצווה . "עקרה" – גם במקרה של עקרה יש על הבעל מצוות פרו ורבו ולכן מותר).

צמצום שני – "ולא פשטה תקנתו בכל הארצות" – בספרד לא קיבלו את התקנה (זו תקנה לאשכנז)

צמצום שלישי – שנוי במחלוקת והכי משמעותי "ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי" – שנת 1240 לספירה – במאה ה-13 החרם הפסיק לחול.

רמ"א בודק את טענותיו של קארו לעומת ההלכה האשכנזית:

לגבי צמצום ראשון – קיים גם אצל פוסקים אשכנזים כשגבר צריך לקיים מצווה אולם יש גישה שאוסרת על כך. הוא מציג את המחלוקת אך לא מכריע.

לגבי צמצום שני –

לדעת קארו,  זה התקבל במקום שידוע שהתקבלה ולא בכל העולם.

הרמ"א אומר הפוך – שהתקנה חלה בכל מקום חוץ ממקומות אשר לא קיבלו אותה.

(באמריקה זה כן מתקבל שם).

לגבי הצמצום השלישי – אומר רמ"א, במציאות האשכנזית יש עמדה שהחרם נגמר במאה ה-13, אך זה ממשיך לעבוד.

על הספרדים – חרם גרשום אינו חל לעולם. כשיש להם עילה לקבל היתר, הם יקבלו זאת בקלות.

אצל האשכנזים יהיה קשה יותר לקבל היתר.

הרב עובדיה מתאר את הראציונל שלו למאבק בחרם גרשום. למה הדיינים החילו את החרם על הספרדים ? כי אלו דיינים אשכנזים שלטענתו הם שתלטניים, אשר מזלזלים בהלכה הספרדית. בישראל החרם לא התקבל, וזאת בניגוד למבוא של הרבנות המבוסס על הטענה שבא"י יש הלכה אחת הכוללת את התקנה.