הרב משה סופר (שרייבר),ה'תקכ"ג- ת"ר(1762- 1839), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה),ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים.

הביע את מורת רוחו כנגד השפעות האיסור לשאת שתי נשים וכתב שהרבנים המחמירים בחדר"ג רבים חללים הפילו, ויודע הוא בשלשה שיצאו לגמרי מהדת. ועוד כתב החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן א):
"ולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים הוה אמינא דר"ג הרי תיקן ב' תקנות, א' שלא לגרש בע"כ(בעל כורחה) והיא עיקרית וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשובת הר"ן, ואידך שלא לישא ב' נשים ואותה לא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה ודלא מצי למיקם בספוקייהו וקילא טפי כמ"ש בד"מ. ונ"ל דהשניה תליא בראשונה – אחר שגזר שלא לגרש בע"כ ולפעמים ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה אחת, עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירות על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקייהו, נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא, ע"כ חזר ותיקן שלא לישא ב' נשים אבל אי הו"מ (הוי מצי-היה יכול)מגרש בע"כ לא הוה גזור(לא היה גוזר)!
בפשט דברי החתם סופר, הגורמים להטלת החרם דרבנו גרשום הינם הרעת היחסים בין הבעל ונשותיו,"משום קטטה", וחוסר היכולת לזון ולפרנס את שתי הנשים, "דלא מצי למיקם בספוקייהו". החתם סופר מדגיש, וזה עיקר חידושו, שאיסור נשיאת שתי נשים נוצר על רקע בעיות שגרמה התקנה הראשונה שלא לגרש אשה בעל כרחה.

האיסור על גירושין בעל כרחה של האשה גרם לתדירות גבוהה של מקרי נישואין לשתי נשים. בעבר היו נישואין אלו נחלתם של בודדים אשר חשו כי הם יכולים, כלכלית ונפשית, לחיות עם שתי נשים, למרות שאין זו דרך חיים אידיאלית. לאחר תקנתו הראשונה של רגמ"ה, הפכו נישואין אלו לפתרון נפוץ ופופולרי לכל אדם שמאס באשתו הראשונה, גם אם הוא חסר את היכולת להחזיקן ולכלכלן. כנגד התגברות התופעה וזילותה יצא רבנו גרשום חוצץ בתקנתו השניה.

רגמ"ה התנגד לנישואין לשתי נשים כאשר האחת אהובה והאחת שנואה. לפי דברי החתם סופר,אין כל מניעה להקים בית עם שתי נשים כאשר היחסים בין כל בני הבית מלאים אהבה ואחווה, אך נישואין לאשה שנייה עקב סרבנות גט של הראשונה יוצרים בהכרח מתחים ומריבות ומביאים עד מהרה לידי "קטטה".

היכולת לישא שתי נשים פוגעת מהותית בתקנה לא לגרש אשה בעל כרחה. ההגיון שעומד מאחורי התקנה לא לגרש בעל כרחה הוא הרצון "לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי"[1] , וכן "להשוות כח האשה לכח האיש"[2]. היכולת לשאת שתי נשים יוצרת אפשרות "לעקוף" את התקנה ולשאת אשה נוספת בעוד האשה הראשונה תישאר במצב של "עיגון", מכיוון שבנוסף על כך שבעלה פרש ממנה אין היא יכולה להינשא לאיש אחר[3].

לסיכום, החתם סופר רואה את החרם בכללותו כדואג לסיפוק צרכי האשה ולמניעת קטטה. את התקנה נגד נישואין לשתי נשים הוא רואה כסיוע לתקנה נגד גירושין כפויים, ולא כעומדת בפני עצמה.

[1] תשובת רשב"א המובאת במהרי"ק (סוף שורש קא).

[2] שו"ת הרא"ש, כלל מב סימן א.

[3] חשש מעין זה מובא בשו"ת הרא"ש (מג,ז), לגבי אדם שנושא אשה על אשתו במקום אחר.